זה היה לפני כעשור. כשלמדתי באוניברסיטה העברית. חבר סיפר לי על 'מפגש קשר' שמתקיים באותה השעה בקמפוס. הרעיון היה לעזור לשדך חברים ולהרחיב עבורם את מעגל ההצעות, (בגלגול שלו היום נקרא "מאצ'אפ"). לא הבנתי איך אני יכולה לשדך לחברה מישהו שמעולם לא פגשתי? אבל הוא הצליח לסחוב אותי וזרמתי.
די בהתחלה פנתה אלי מישהי שנראתה בגיל של הוריי, וסיפרה לי שהיא מחפשת מישהי לעידו, הבן שלה. (פה חשדתי!). היא תיארה אותו כמקסים, נהדר, חכם וחמוד וכו' (וכמובן היא מאד אובייקטיבית…). לראשונה בחיי שמעתי תיאור של אמא לשידוך בנה – אז אוטומטית קודם כל, ניסיתי לחשוב למי מחברותיי היא תתאים כחמות. ואז היא הוציאה תמונת פספורט שלו שבמקרה הכינה מראש. באותו הרגע כשראיתי את הפנים, אמרתי – "וואי, מתאים ליעל." אין לי ממש הסבר איך הרעיון עלה.
הרמתי טלפון ליעל, אמרתי לה שזו פעם ראשונה שאני משדכת בנאדם כשמעולם לא שוחחתי אתו, אבל שאמרו לי שהוא מקסים, ונהדר, וחכם, וחמוד… (כנראה שרק לא הדגשתי מאד מי נתן את כל הפידבק החיובי הזה). יעל הסכימה לנסות והם התחילו להיפגש.
אחרי כמה חודשים הם התקשרו אליי באמצע דייט לספר שהולך מעולה ו"איך ידעת כמה נהיה מתאימים", ואחרי כמה זמן התארסו. תכלס רק במסיבת האירוסין היתה הפעם הראשונה שפגשתי את עידו ונתתי מצדי את ה"אוקי, כן, יש אישור לשידוך"…
הסיפור הוא תזכורת עבורי לכך שיש יד שמכוונת ואני רק שליחה. אין לדעת מה מביא למה ואיך הדברים מתגלגלים, ואנחנו כולו עושים את מה שאנחנו יכולים.